"באופן כללי מרגישה שריאליטי עבורי פחות רלוונטי…קודם כל מבנה אישיותי…הלחצים והתהפוכות שעוברים משתתפי הריאליטי הם לא פשוטים וגם כשאתה פליט ריאליטי אתה גם עובר תהפוכות לא פשוטות כדי לנסות ולשמר את רגעי התהילה הקצרה שלך". אין ספק שזה קרש קפיצה אך האופן שבו אתה צריך להשאיר את עצמך באור הזרקורים הוא קשה מאוד עד בלתי אפשרי אם אתה לא הזוכה בתוכנית ולעיתים גם אם זכית. ואם נוסיף לכך את אובדן השמיעה והלחץ לא לשמוע פלוס הלחצים של הריאליטי כנראה שלא הייתי הולכת על זה שוב".
"הקושי הכי גדול שלי הוא בתפקוד היום יומי…כשאני נמצאת במקומות הומים ומתקשה לשמוע אנשים שמדברים אלי או שהילדים שלי מנסים לספר לי משהו כשהכל רועש מסביב. ובמיוחד בתקופת הקורונה עם המסכות האטומות שאין אפשרות לקרוא שפתיים".
כחלק מהתמודדותה עם אובדן חלק משמיעתה היא הלחינה את השיר "פותחת את הלב והידיים", המופיע באלבום החדש ועוסק בטיפול של יהודית מליק שירן בילד כבד שמיעה. בעקבות שיר זה נולד קליפ מיוחד במינו המשלב את שפת הסימנים ומנגיש את השיר גם לכבדי שמיעה. "את הקליפ אני יצרתי והרגשתי כל כך גאה על תעצומות הנפש לעסוק בכאב זה כדרך לריפוי האישי שלי. זה לא אובדן שניתן להשלים אתו אבל לומדים לחיות אתו, לומדים לקרוא שפתיים במקומות הומי אדם ולא להתבייש לומר לאנשים להגביר את קולם ולהגיד שאתה כבד שמיעה".
מסיקה מספרת על החיבור במיוחד עם יהודית: "ביני לבין יהודית נוצר קליק מוזיקלי, חברי ורגשי. התחברתי לשיריה של יהודית והרגשתי לפעמים כאילו המילים נכתבו עבורי. האלבום השני שלנו 'הגעגוע שזוכר' עוסק בשורשים ובתחנות חיינו, כמו גם בשורשי אהבתנו לישראל והכמיהה לשלום".
צילום: יחצ
מליק שירן ומסיקה, תושבות חולון, התחברו זו לזו כבר באלבומן הקודם הנקרא: "הדרך" (2018), בו שתיהן התנסו לראשונה בהלחנה, ורני הלרמן, אלדד שרי וגלעד אלון, חברים של שתיהן, הלחינו יחד איתן את השירים באלבום זה. מסיקה הכירה לראשונה את מליק שירן באירוע השקת ספרה של דודתה של מסיקה, כוכבה סרנגה, בהוצאת "בת-אור" שבמהלכו שרה מסיקה כמה שירים. מאז היא מגדירה את הקשר ביניהן כתאומות סיאמיות. מליק-שירן היא דור שני לניצולי שואה, אשת חינוך, סופרת, משוררת, מלחינה, חוקרת ספרות ילדים ונוער, מבקרת ספרותית ומוזיקלית. היא מאתרת ילדים במצבי לחץ ומשבר דרך כתיבתם ומטפלת בשילוב אומנויות בבני נוער שלקו באנורקסיה ובהלומי קרב.
רוצים להישאר מעודכנים?
תספרי לנו קצת על הטיפול בבני נוער שלקו באנורקסיה. כיצד תחום האומנויות מסייע בריפוי?
"בני נוער נערים ונערות עסוקים מאוד בתדמית החיצונית של הגוף שלהם והם מתחלקים לשתי קבוצות אלה שמרעיבים את עצמם מתוך נחישות מתמדת ואלה שעיקר עיסוקם באכילה זללנית ובהקאה. לקבוצת הראשונה, האנורקסיה בולטת שם, חזק מאוד, כיוון ששם רואים צוות מיומן שמנסה להציל חיים במטופלים שלא מעוניינים לחיות. בקבוצה הזאת אני מטפלת שש שנים. הם קראו לעצמם "נוצה ברוח", אלה בני נוער בנים ובנות שהפסיקו לאכול שלוש ארוחות מזינות ביום. הקבוצה השנייה זו קבוצה בולימית, שאוכלים בבולמוס כל מה שבא להם. עיסוק במראה חיצוני איננו תופעה חדשה או זרה. הוא נפוץ ואף מידרדר לגילאי 7-11, אם פעם התופעה פקדה נערים ונערות בני 12 הרי שמאז התופעה והעיסוק המסיבי סביב הנראות מדליקים נורות אדומות. אני מטפלת בהם באמצעות מוזיקה תרפיה, כתיבה יוצרת, פסיכודרמה וציור. אני משמיעה להם שירים שהם אוהבים לשמוע, מפגישה אותם עם כלי מוזיקה. באמצעות הכלים שלי, אני מגיעה לכל מטופל ומטופלת. הם כותבים יומני מסע, מספרים שם על מה שקורה להם מאז תחילת ה"קורונה" ועד עכשיו. הציור הוכיח לנערים ולנערות, שהם לא צריכים להיות ציירים, שהם יכולים לצייר מה שבא להם. הציור האקראי הזה, מספר סיפור. הציור משחרר מועקות ולחצים. הפסיכודרמה- היא משחק של חוויה מתקנת, שיקופית המעלה חוויה מהילדות שבה התחילה הפרעת האכילה ואת הדרכים להתמודד איתה ולתקן אותה".
מליק שירן אומרת כי השירים באלבום החדש הם שירי המסע המשותף שלה ושל חופית מסיקה. "הדרך של שתינו הביאה אותנו לגעת בחיים, לקבל את הרע ואת הטוב ולהגיד תודה ואף לברך על הקיים.
יהודית מליק שירן. צילום: פרטי
