"לא יכול להיות שמי שיצא לקרב ויש לו פציעה שלא רואים, מקבל פחות מבנאדם שנפל מסולם"

המציאות קשה וכואבת: מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, חלה עליה דרמטית במספר החיילים המתאבדים. על פי הנתונים המתפרסמים בימים אלה בתקשורת הארצית, עד חודש יולי 2025 שמו קץ לחייהם 16 חיילים בשירות חובה, מילואים וקבע. בשנת 2024 שמו קץ לחייהם 21 חיילים, ובשנת 2023, 17 חיילים. עוד על פי הנתונים, מתוך 19,000 פצועי צה"ל, יותר ממחצית מהם מתמודדים עם תגובת נפש ופוסט טראומה. מתחילת המלחמה הוכרו כפוסט טראומטיים 3,770 חיילים.

"הנתונים שמפורסמים הם לא נכונים. משרד הביטחון לא מפרסם כל פוסט טראומטי שהתאבד, מאחר והם היו לפני שלב ההכרה, בפועל המספר הוא הרבה יותר גדול. רק ביולי האחרון התאבדו שבעה לוחמים, אולי אפילו יותר, ואת זה אנחנו יודעים, מאחר ואנחנו נמצאים בקבוצות של הלומי קרב", מסביר שון דננברג, אחד ממובילי המחאה של הלומי הקרב, שמתקיימת 24/7 מול משרד הביטחון ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה.

"מדובר במצוקה נפשית שקשה לתאר במילים", מספר לנו יניב, בן 32, הלום קרב לא מוכר, שהגיע ביום שני בבוקר למאהל הלומי הקרב בכניסה לאגף השיקום של משרד הביטחון ברחוב ז'בוטינסקי 94 בעיר. יניב עובר במקום מידי יום, אבל עד עכשיו התקשה להיכנס פנימה, ביום שלישי, לאחר הפרסום שהמשטרה הגיעה למקום ועצרה את אחד מהלומי הקרב, בטענה שהוא חסם את הכניסה לאגף השיקום במשרד הביטחון, הוא עזר אומץ ונכנס. "עוד לא התחלתי את התהליך, כי אני חושש לעבור ולהתמודד עם מה שעוברים הלומי הקרב", הוא מספר. "להיות הלום קרב זה משהו שמלווה אותך לאורך כל שעות היום. כל החלטה, כל הסתכלות, בזוגיות, בטיפול בילד, במחשבה איך אתה יכול לסייע למשפחה ולחברים, ובכך שאתה לא מצליח להחזיק במקום עבודה יותר ממספר חודשים".

יניב היה לוחם בכפיר והפוסט טראומה התפרצה אצלו לאחר ה- 7.10. "אני לא מסוגל לחזור לצבא וכל דבר מחזיר אותי לשם וקשה לי להתמודד מול העולם, ובעיקר מול הבן שלי בן השנתיים שצריך לראות את האבא שלו מתפרק והוא לא מבין למה", הוא אומר בכאב.

לפני כשבוע וחצי, כשנה אחרי ההפגנה הקודמת ולמרות חום יולי אוגוסט הכבד, חזרו הלומי הקרב להפגין וללון מול הכניסה לאגף השיקום של משרד הביטחון בדרישה לשוויון זכויות ביניהם לבין נכי צה"ל שנפגעו פיזית. את המחאה הנוכחית מובילים שלושה לוחמים שנפגעו נפשית במהלך שרותם הצבאי. עומר אמסלם, שון דננברג וצחי אטדגי. יחד איתם במחאה אלון חסון, הלום קרב בן 47. הנוכחים הקימו במקום מצגים של ארונות קבורה, שלטים שדורשים שינוי – 'תופסק האפליה בין הלומי הקרב לנכים פיזיים', 'אפליית הלומי הקרב הורגת' ועוד.

"הפציעה שלנו היא שקופה, אנשים לא רואים את זה", מוסיף דננברג. "כשהגענו למשטרת פתח תקווה אחרי שעצרו את אחד האנשים שלנו, מפקד התחנה שראה אותנו, אמר לנו שאין להם במשטרה כלים לדעת ולהתמודד עם הלומי הקרב. הוא הסביר לנו שאף אחד לא לימד אותם להתנהג עם הלומי הקרב. הוא ביקש שנגיע לדבר איתם, להכניס פיילוט לתחנות במסגרתו הלומי הקרב יסבירו איך לדבר איתם ומה מפעיל את הטריגר. אם בכל המחאה הזו, אני אצליח להשיג עוד משהו ואפילו הכי קטן, אני אהיה הכי מאושר שבעולם", הוא אומר.

דננברג, בן ה- 32, שמתגורר בקריות, הוא הלום קרב ממלחמת 'חרבות ברזל'. "אני הייתי "רק" שמונה חודשים בתוך עזה, ורק עכשיו משרד הביטחון נתן לי את ההכרה שלי, 50 אחוז פוסט טראומה לצמיתות, שזו הדרגה הגבוהה ביותר", הוא אומר. הוא מסביר מה הוא חווה. "זה מתחיל בשינה, שאתה לא ישן, ואם אתה ישן השינה היא לא טובה, אתה מתעורר מים ואתה בסיוט גדול, אתה מתעורר בבהלה. אני צריך שאשתי תהיה איתי במקלחת וביום יום, אני לא יכול לשמוע את הילדים ואני מסתגר בחדר, במיוחד עכשיו בחופש הגדול. עד לפני המחאה הזו, שנה לא יצאתי מהבית. פעם אחת ניסיתי לצאת עם אשתי לסופר פארם. אני גר בקריית ים ורבתי שם המוכרות והמנהל, כי היה תור ארוך ולא היה לי פטור מתור ולא פתחו את הקופה הנוספת והתחלתי לקלקל ולצעוק. מאז המקרה לא יצאתי בכלל מהבית. זה גמר אותי. ומצד שני אני יושב בבית גמור ולילדים שלי אין מה לאכול, אוכל בסיסי, כי אין לי עבודה ומשרד הביטחון לא מכיל את זה ולא יודע להתמודד עם הלומי הקרב. הוא עובד בתבניות שרוב התנאים שלו, זה לתת לנו הלוואות, אבל הלוואות צריך להחזיר ואין לנו מאיפה. אנחנו רוצים שייתנו יחס הולם ללוחמים שיוצאים מלחימה פעילה. כיום אף אחד לא פונה אלינו ומשאירים את הלומי הקרב באוויר. הדבר השני שאנחנו מבקשים הוא להשוות זכויות בין הלומי קרב לבין נכים פיזיים. בסוף שניהם נצרכים ושניהם לא יכולים לצאת לעבוד".

כזכור ב- 12 באפריל 2021, במהלך הפגנה דומה, הצית את עצמו הלום הקרב איציק סעידיאן שנפצע באורח קשה. זה היה אירוע שטלטל מדינה שלמה. סעידיאן הצית את עצמו מתוך ייאוש, וכמחאה על היחס והשיקום הרעוע להלומי הקרב. לדברי הנוכחים במקום השבוע, דבר לא השתנה ועוד ועוד לוחמים שמים קץ לחייהם. "המדינה יצאה ברפורמת 'נפש אחת', שאמורה לדבר על הלומי קרב, אבל בפועל היא לא משנה כלום ואין משהו שיכול להעמיד אותנו בחזרה על הרגליים". מסביר דננברג.

כאמור, ביום שלישי בבוקר, הגיעה למקום המשטרה ועצרה את אחד מהלומי הקרב, בטענה שהוא חסם את הכניסה לאגף השיקום במשרד הביטחון. לטענת הנוכחים במקום, המשטרה השתמשה באלימות קשה נגד אותו מפגין, הפעילה נגדו טייזר, הפרידה בינו לבין הכלב הטיפולי שלו ועצרה אותו למספר שעות. "עצרו אותו בצורה מאוד אלימה, הוא בסך הכל סגר את הכניסה עם הרכב והם פעלו באלימות קשה", מסביר אלון חסון.

חסון תושב קרית שמונה, ישן ברכב שלו מול משרד הביטחון כבר ארבעה חודשים, במטרה להשאיר את הנושא על סדר היום ולהוביל לשינוי. "אני התחלתי את השירות בעזה, אבל מה שהשפיע עלי זה אסון המסוקים", הוא מספר. "הגעתי לזירת האסון ישר לאחר התרסקות ובמשך שנים רבות בכלל לא ידעתי שאני הלום קרב, למרות שבצבא ידעו זאת, אבל לא אמרו כלום. הגעתי למצב שישנתי ברחוב והייתי הומלס".

את ההכרה שלו הוא קיבל לפני כשבע שנים. "הגעתי לרופא המשפחה בעקבות כאבים, סיפרתי לו על החיים שלי והוא המליץ לי ללכת לפסיכיאטר. שלוש שנים לקח לי להוכיח שאני הלום קרב, ואני נלחם לעשות שינוי עבור כל הלומי הקרב", הוא אומר. "לא יכול להיות שמי שיצא לקרב, נתן את החיים שלו ויש לו פציעה שלא רואים, מקבל פחות מבנאדם שנפצע בתאונת דרכים או שנפל מסולם וחלילה אני לא מזלזל באף אחד שמוכר כנכה פיזי. אך אם לא יהיו לוחמים, אם לא יתנו להם את מה שמגיע להם, יגיע הזמן שלא יהיו לוחמים במדינה ואם לא יהיו לוחמים, לאן נגיע? הגיע הזמן לטפל בהם ולא להפקיר אותם".

במקום נמצאות גם נציגות מ- 'אימהות בחזית' – עו"ד איילת שחר סיידוף, מייסדת וראש התנועה, ואילת פלר מימון. שתיהן מלוות את הלומי הקרב. "אנחנו מלווים את הלומי הקרב כבר כמה חודשים", מציינת עו"ד שחר סיידוף. "אנחנו פה כדי לדאוג שפגועי נפש ושאר הפצועים בצה"ל יהיו שווים. לא הגיוני שפגוע נפש שווה 10 אחוז מפצוע רגיל. כולם יודעים וכולם מבינים שאם אתה פגוע בנפש אתה לא יכול לעשות כלום. לא הגיוני שמדינת ישראל נותנת לנפגעי הפיזיים את מלוא התנאים ולפגועי הנפש, מחכה בשקט שאולי הם יתאבדו ויפתרו לכולם את הבעיה".

אילת פלר מימון מוסיפה. "מי שנפגע מכדור שקוף שפגע בנפשו, הוא לא פחות ממי שנפצע פיזית. אנחנו דורשות שמדינת ישראל תכיר בהם, ותיתן להם את כל המעטפת הרגשית ואת כל מה שהם צריכים. מדינת ישראל צריכה לדעת שצונמי של הלומי קרב הולך לצאת ממלחמת חרבות ברזל. ואנחנו קוראות להצטרף ולתמוך בהלומי הקרב".