הגעגועים למאי, השער, החולצה והדמעות שריגשו את כולם: טל נעים מדבר על הכל

הרגע הזה  על מגרש הכדורגל לא השאיר אף עין יבשה: טל נעים כבש שער בכורה בליגה הלאומית ביום ההולדת והקדיש בדמעות את השער לאחותו, מאי שנרצחה ב- 7 באוקטובר. נדמה שאין תסריטאי שיכל לכתוב תסריט כה מרגש עבור טל, שחקן מכבי הרצליה, ומשפחתו.

ביום ראשון השבוע ציין טל יום הולדת 22 ובאותו ערב כבש את שער הבכורה שלו בליגת בוגרים, בניצחון קבוצתו על כפר שלם. מיד לאחר שכבש רץ לספסל קבוצתו, שם חיכתה לו חולצה ועליה תמונתה של אחותו האהובה, מאי נעים ז"ל, שנרצחה ב- 7 באוקטובר. טל רץ עם החולצה ליציע ושם פשוט התפרק בבכי, כאשר כל שחקני הקבוצה מחבקים אותו בהתרגשות.

מאי נעים ז"ל גדלה והתחנכה במושב גן חיים הסמוך לכפר סבא, בו מתגוררת המשפחה. היא למדה בבית הספר "עמי אסף" ואחרי לימודיה התגייסה לצבא ושירתה במחלקת המודיעין של יחידת "דובדבן". כשהשתחררה, עבדה כמלצרית וכברמנית ונסעה לטיול הגדול בדרום אמריקה.

מאי נסעה למסיבת הנובה עם לוטן אביר ז"ל, חבר ילדות שלה. עם תחילת מתקפת המחבלים השניים ניסו להימלט ותפסו מחסה במיגונית סמוך לקיבוץ בארי. מחבלים שהגיעו למיגונית ירו וזרקו לתוכה רימונים. מאי ולוטן נורו למוות ונמצאו מחובקים בתוך המיגונית. מאי הובאה למנוחות בבית העלמין בגן חיים, חודשיים לפני יום הולדתה ה- 25. היא הותירה אחריה את הוריה, ענת ועופר, ושלושה אחים: שלי (29), טל (22) ורן (12). מאי היא נכדתו של שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר וכיום פרשן כדורגל בערוץ הספורט.

טל מספר על היום המרגש והמורכב שעבר עליו ביום ראשון השבוע: "קמתי בבוקר עם תחושות שהכל מתערבב לי. מצד אחד, קיבלתי המון ברכות ליום ההולדת שלי מכל האנשים שאני אוהב אבל הייתה חסרה לי הברכה שתמיד הייתה הכי חשובה בשבילי, ממי שכותבת הכי יפה, הכי ארוך והכי מרגש ומשקיעה כמויות של זמן כדי לעשות לי טוב על הלב. התרגשתי לקרוא את הברכות, אבל היה חסר לי מאוד כשידעתי שלא אקבל ברכה ממאי. אמרתי לעצמי הלוואי ויכולתי לקבל עוד ברכה אחת ממנה".

ספר על מה שחווית בעת הבקעת השער.

"יש רוטינת משחק קבועה ביום של משחק ובגלל שזה היה יום ההולדת שלי הייתי בין זה לבין המשחק וניסיתי כמה שיותר להתרכז במשחק עצמו. ביקשתי ממאי שתהיה איתי ותכוון אותי. שלחו לנו בבוקר בקבוצת וואצאפ של המועדון שיש טקס לפני המשחק לכבוד ה-7 באוקטובר ולכן עליתי עם החולצה שלה עלי ולאחר מכן נתתי אותה לצוות והם תלו אותה על אחד המושבים בספסל של הקבוצה. זאת פעם ראשונה שעליתי עם חולצה שלה. יש לי קעקוע על היד וצמיד שאני משחק איתו ותמיד ידעתי שאם אבקיע אעשה משהו עם הצמיד והקעקוע אבל כנראה שזה היה צריך להיות בתזמון כזה מושלם".

ראינו שממש התפרקת אחרי השער.

"לתת גול ראשון בלאומית בוגרים זה דבר מיוחד. חיכיתי לזה המון זמן. ידעתי שאם אבקיע אקדיש לה אותו וזה יצא כמו שחלמתי. הרגשתי נפילת מתח מטורפת. משהו נשאב ממני והתפרקתי שם ובסוף המשחק רצתי להורים שלי. כנראה שזה היה מתוכנן מלמעלה, הכל קרה כל כך נכון, כך שלא הייתי צריך לתת את הגול הזה לפני כן כי הוא לא היה מדויק כמו הגול הזה. מאמין שיש למאי חלק בזה".

ספר על מאי והקשר ביניכם.

"מאי הייתה מתהלכת בעולם הזה כמו מגדלור ובכל מקום שנכנסה הייתה מפיצה כמויות של אור ואהבה. גם היום, שנתיים אחרי, אנחנו ממשיכים לשמוע סיפורים על הלב הטוב שלה, על הנתינה שלה ועל האור שהפיצה. אם זה מילדה שעברה חרם והיא עזרה לה או אישה מבוגרת שבעלה נפטר ומאי המשיכה להיות איתה בקשר. אני לא מצליח להבין איך בן אדם רגיל יכול לחשוב לעשות מעשים כאלו טובים למען הסביבה. זה לא דבר שרואים כל יום. היה בינינו קשר של חברות ממש טובה. דאגה לי ברמות שקשה להסביר. אם זה מבחינת ביטחון, בית ספר, הכל. בכל סיטואציה היה חשוב לה לשמור עלי. מעבר לזה, האהבה שנתנה לי וגב שנתנה לי מהדבר הכי קטן. תמיד חיפשתי את התגובה והמילה שלה".

אנחנו מדברים ב-7 באוקטובר, בדיוק שנתיים אחרי. היום הזה בטח קשה לך במיוחד.

"היום נסענו כל המשפחה למתחם המסיבה בנובה. זאת פעם ראשונה שלי שם. עד היום לא היה לי אומץ להיות שם. ברחתי ממראות קשים, אבל היום כל המשפחה המורחבת נסעה ביחד וראינו את השלט שלה שם. זה גם יום שהכל התערבב לי, כי עדיין קיבלתי הודעות על השער שהבקעתי יומיים לפני ובתוך כל זה האובדן על מאי והשנתיים אחרי".

למה אתה הכי מתגעגע אצל מאי? 

"אני הכי מתגעגע לצחוק שלה, לתגובות שלה, לשבת איתה, לספר לה סיפורים. היינו יושבים המון ומספרים אחד לשני על הדברים הכי פשוטים וצוחקים המון ביחד. אני מרגיש שאני נע ברכבת הרים, בין הכחשה לבין התמודדות עם המציאות. זה הכל מתערבב ביחד. יכול לנסוע ברכב ופתאום שומע שיר שמזכיר לי אותה ואז נכנס לאימון ומנסה להתנתק מהכל. לצערנו, צריך להשלים עם כך שהחיסרון שלה יהיה לעד. חשוב לי להזכיר כמה מההנצחות שאנו עושים לזכרה של מאי כדי להפיץ את האור שלה. אנחנו מפעילים עמותה שנקראת "השפריריות של מאי" שעוזרת לנערות ונערים שידם אינה משגת לקיים אירועי בר ובת מצווה. זה מיזם נפלא שאמא שלי וחברות שלה מפעילות כי כזאת הייתה מאי, תמיד רצתה לעזור למי שאין לו. יש אמבולנס בחיפה לזכרה של מאי שעוזר לניצולי שואה שנזקקים שאין להם כסף לשלם על אמבולנס ויש מרכז מארזי מזון לנזקקים לזכרה. חשוב לנו לשמור על שמה הטוב, שאנשים יזכרו איזו מלאך היא הייתה".

הכדורגל עוזר לך בהתמודדות עם האובדן שלה?

"כן בטח. הכדורגל נתן לי הרבה דברים טובים בהתמודדות מול האובדן של מאי. זה מקום מפלט. אני יכול לברוח לכמה שעות, להתאמן, לפרוק אמוציות, לשבת עם החברים. לפעמים אני מגיע לאימונים וקשה לי להוציא את כל החוזקות כי הראש משפיע על כל הגוף. לפעמים קשה להתאמן ולתת את הכל, אבל אני חושב שהתמודדתי עם זה בצורה טובה כי לקחתי את זה למקום של להוציא מעצמי יותר ולהצליח, כמו שאני בטוח שמאי הייתה רוצה בשבילי. מאי ליוותה ותמכה בי עוד מהתקופה במחלקת הנוער. אם לא שיחקתי היא הייתה מתעצבת ואם היה משחק טוב והבקעתי היא הייתה הכי מאושרת בעולם".

בא נישאר בכדורגל. אחרי 7 מחזורים קבוצתך, מכבי הרצליה, מובילה את הליגה הלאומית. יכולים ללכת עד הסוף ולעלות ליגה?

"קודם כל, חשוב לי לציין שממש טוב לי במכבי הרצליה שבה אני משחק כבר עונה שניה לאחר שהגעתי מהפועל כפר סבא. יש במועדון אנשים טובים ותומכים, משחקים אחד בשביל השני, יש אווירה טובה וזאת הסיבה העיקרית שאנחנו מובילים את הליגה. אנחנו מודעים לסגל האיכותי שיש. מדברים שיש סגל חזק אבל מה שעושה את ההבדל זאת החברות, הקשר בין השחקנים והגיבוש בחדר ההלבשה. מוקדם לדבר על עליית ליגה בשלב הזה ולא מדברים על זה, אלא מתקדמים ממשחק למשחק. אם נמשיך ככה יהיה על מה לדבר".

סבא שלך, שלמה שרף, אמר שאתה כבר עכשיו יכול לשחק בליגת העל. חושב כמוהו?

"כן, אני מאוד מאמין בעצמי אבל כרגע אני רוצה להתמקד במכבי הרצליה, לעשות עונה טובה ולהביא מספרים. מבחינתי השמיים הם הגבול ואני בהחלט שואף להיות בליגת העל כבר בעונה הבאה".