השבוע קראתי, בעצב, את דו"ח ממדי העוני והפערים החברתיים – דוח שנתי, 2016, שפורסם על ידי המוסד לביטוח לאומי. על אף שדו"חות העוני והפערים החברתיים מלמדים על התקדמות מסוימת במאבק בעוני ובאי השוויון בחמש השנים האחרונות, חלקים בלתי מבוטלים מן הציבור חיים מתחת לרמה סבירה וראויה של קיום בכבוד, כך שרחוקה הדרך מלנוח על זרי הדפנה, בפרט בפריפריות הצפוניות והדרומיות של ישראל.
מדינת ישראל הנאורה, אומת הסטארט-אפ, עדיין אוחזת ב"תואר" המדינה שבה אחוזי תחולת העוני ואי השוויון, קרי אחוזי האוכלוסיה שהכנסתה נמוכה מקו העוני (מתוך האוכלוסיה הכללית) גבוהים מאלה של מדינות ה-OECD, הארגון הבינלאומי של המדינות המפותחות.
את התשובה המעמיקה והמורכבת לשאלה "איך הגענו למצב הזה?", אשאיר לניתוחם של כלכלנים ומומחים אחרים לעניין. השאלה המעניינת, הבוערת והנוקבת יותר היא: כיצד יוצאים מן המצב הזה?
מדינת ישראל, מדינת רווחה מצומצמת, מעניקה קיצבאות למשפחות רבות על מנת לחלצן מהעוני. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, חילצו קיצבאות אלו מעוני 36% מהמשפחות שהוגדרו עניות לפי משכורות הברוטו שהפקידו למשק הבית טרם קבלתן את הקיצבאות. זהו נתון חיובי מאוד בכל הקשור בתמיכה במי שאינו מסוגל לעבוד – קשישים למשל, אלא שאותן קיצבאות אינן מאפשרות קיום בכבוד. לכל היותר, הן מאפשרות לשרוד, אך אינן מאפשרות קיום ראוי.
חשוב לגרום לאזרחים להבין כי מדינת רווחה אינה נוצרת יש מאין. מדינת רווחה דורשת העלאת מסים. הדרך היחידה לצאת ממעגל העוני היא לא בהישענות על קצבאות אלא בהשתכרות מתעסוקה בשוק התעסוקה. כלומר, על הפרט להבין כי הלכה למעשה, הכנסותיו תלויות מהשתלבותו בשוק העבודה. לראיה, ערביי ישראל נוכחים לדעת, בעת זו ממש, כי שילובם הגובר בשוק התעסוקה הישראלי מהווה כרטיס יציאה מחיי הדלות והעוני. ואכן, הדו"ח הנוכחי מעיד על ירידה בשיעור מדד העוני בקרב משפחות ערביי ישראל (מ-53.5% בשנת 2015 ל-49.4% בשנת 2016). נתון מלמד ובהחלט מעודד.
רוצים להישאר מעודכנים?
עם זאת, הדו"ח חושף שעבודה לבדה לא תביא את הגאולה והרווחה המיוחלות. כך, בהתאמה, שיעור העוני ב"משפחות עובדות" עלה בשנת 2016 ויחד עימו, כפועל יוצא, שיעור הילדים העניים בקרב אותן המשפחות. הגזרה שווה גם כשבמשפחות חד הוריות עובדות עסקינן. חייו של זוג עובד המשתכר מינימום ומטופל ב-3 ילדים יתמזג במהרה עם קו העוני, מאחר שסך שכר המינימום במדינת ישראל אינו מאפשר למשפחות להיחלץ מן העוני.
הפתרון: רכישת השכלה ומקצוע מבוקש
אז מה עושים? יש להכשיר את התלמיד לפעול בסביבות עתירות טכנולוגיה, הנשענות על אדני המדע ומתאימות עצמן אליו, באופן פרוגרסיבי. שליח פיצה לא יוכל להשתכר כהנדסאי מחשבים וקופאית בסופר לא תוכל להשתכר כטכנאי רשתות תקשורת. הדרך לחצות את משוכת משכורות המינימום לכאלו מכובדות, המאפשרות את חציית קו העוני וקיום בכבוד, עוברת, כחוט השני, ברכישת השכלה ומקצוע מבוקש.
ארגון החינוך היהודי World ORT השכיל להבין זאת עוד בטרם נוסדה המדינה ובטרם פורסמו דו"חות העוני ומדדים מאכזבים ומחלישים מסוגיהם. בראשיתו, הקים מסגרות של הכשרה מקצועית שאפשרו לבוגריהן להיקלט במשק במקצועות שלמדו. כך, מעניק כלים טכנולוגיים מדעיים לצעירים בפריפריה ומכשירם ללימודי מקצוע, על מנת לאפשר להם להיות חלק משוק העבודה, להתחבר לחדשנות, להשיג עצמאות כלכלית ולשפר את מעמדם החברתי.
יש להחזיר עטרה ליושנה ולהחיות את החינוך הטכנולוגי, שגווע ב-15 השנים האחרונות, עד שכמעט נעלם כליל. לאור המחסור הקשה בטכנאים, מהנדסים וכי"ב בתעשיה, ניצבת המדינה בפני שוקת שבורה. רבים מאנשי האקדמיה עשו טעות קריטית ושגו לחשוב שהמדינה זקוקה למדענים ולממציאים בלבד, מבלי שתישאל השאלה הפשוטה: מי יעשה את העבודה, ומדוע שלא ישתכר ממנה בכבוד?
מעבר לגבולות הדיון הסוציואקונומי, קיימת כאן ערכיות והגשמת מטרה נעלה – חיזוק האמונה האישית, תחושת המסוגלות, חוויות ההצלחה ותחושת השייכות והמשמעותיות. מנגד, יש להטמיע את החינוך הטכנולוגי באופן מושכל ומאוזן, שכן קיימת סכנת המדרון החלקלק, בעיקר עבור תלמידים מתקשים על מנת שלא תיחסם בפניהם הדרך להשיג תעודת בגרות טובה ולהמשיך הלאה ללימודים על-תיכוניים ולחיי רווחה פוריים.
