אין לנו ערך ללא האחר

את הסיפור הבא אני מקדיש לחבר וירטואלי שהכרתי במרשתת ולימים מצאנו עצמנו מבקרים זה בביתו של זה.
אותו חבר, מיכאל שמו, אשר התעוור בגיל צעיר באחד ממושבי פרוזדור ירושלים כשחפץ חשוד התפוצץ בידיו. דבר שלא מנע ממנו לימודים אקדמאים ועבודה באחת הערים הגדולות כעובד סוציאלי. יש פעמים בהן בשיחות עם מיכאל אני מוצא עצמי אומר לו "אתה, אתה רואה הרבה יותר טוב מאנשים שעיניהם כביכול רואות".
סיפורנו מתרחש בשנות ה-50 של המאה שעברה בעיר קטנה במרכז הארץ.
היו היה זוג נשוי, האישה הייתה מאד יפה ובעלה אהב אותה מאוד.
יום אחד היא פיתחה מחלת עור שגרמה לדעיכת יופייה. לימים, הבעל נפגע בתאונת דרכים ואיבד מאור עיניו, אך מאומה לא פגע בזוגיות הנפלאה שלהם.
במרוצת השנים האישה איבדה כליל את יופייה, אך הבעל לא יכול היה להבחין בכיעור שלה.
הבעל העיוור המשיך באהבתו את רעייתו וכך גם היא את בן זוגה עד יום מותה.
הסתלקותה מחייו גרמה לו עצב ויגון. לאחר שסיים ההליכים הפורמאליים, אמור היה לעזוב את העיר.
ניגש אליו חברו ושאל אותו: "איך תסתדר בלעדיה? היא זו שתמכה בך, סייעה לך בהליכה…" ואז ענה לו האיש: "אני כלל לא עיוור, עשיתי את עצמי כך כי הידיעה שאני רואה את הכיעור שלה הייתה מכאיבה לה יותר מהמחלה עצמה. כאב לי מאוד כי הייתה רעיה מיוחדת ורציתי לשמור אותה מאושרת עד יומה האחרון".
העיניים לא רואות זו את זו, יחדיו הן רואות הדברים באופן סימולטני ואפילו בוכות יחד!
לבד אני מדבר וביחד – אנחנו משוחחים.
לבד אני מנצל את הרגע וביחד – אנחנו חוגגים.
לבד אני מחייך וביחד – אנחנו צוחקים.
זה יופייה של מערכת היחסים האנושית.
אין לנו ערך ללא האחר.

מוסר השכל: הלהב של התער חד, אך אינו יכול לחתוך עץ, הגרזן חזק אבל אינו יכול לחתוך שערה. חשיבותו של כל אחד על פי תפקודו וייעודו.
ולסיום: לעולם אל תביטו בבני האדם מלמעלה כלפי מטה, אלא אם אתם מתלהבים מנעליהם…