אמוג'י

המורה, מה ההבדל בין שלוש שקלים לשלושה שקלים?

מדוע חשוב לשמר את השפה העברית דווקא בעידן הווטסאפ והאמוג'ים, מה חושבים על כך התלמידים ומדוע גם למורים ולהורים יש חלק בזילות השפה. המורה ללשון מחולון מסבירה:

לדעת רבים, שפתם של בני הנוער היא ביטוי להידרדרותה של השפה העברית. נהוג לכנות אותם הילדים "ילדי המסכים", שהרי ילד בעולם זה מבלה את מרבית שעות היום מול מסך כלשהו; מחשב, סמארטפון, פלייסטיישן ועוד. כמורה בכלל ומורה ללשון בפרט, הניסיון התמידי למלא את החלל בין העברית הצחה (התקנית) לבין העברית המדוברת הוא כמרוץ חסר סיכוי בעידן הדיגיטלי של היום.

השפה הצחה היא בעיניהם השפה של המבוגרים, "הזקנים". והמורים ללשון? הם בכלל מעיקים ומשעממים. מבחינתם, הם צריכים ללמוד את זה בשביל לעבור את המבחן ואחר כך פשוט למחוק את הכללים מהזיכרון כי באמת שאין צורך. השפה שלהם, הסלנגית, רווית השיבושים, היא קצרה, קלילה וקליטה. ובינינו? הרי אין באמת הבדל בין שלוש שקלים או שלושה שקלים – משמעות המשפט ברורה בשני המקרים. הצורך ללמוד וללמד את השפה הנכונה לא נובע מכך שהיא הגיונית יותר, אלא כיוון ששפה תקנית היא הזהות התרבותית שלנו ואם לא הנוער שלנו, אז מי יוכל לעזור לנו לשנות את השפה החדשה שנשתרשה לה כאן מבלי משים?

"המורה, אם באמת תדברי בעברית הנכונה כולם יחשבו שאת הזויה", "ההורים שלי אפילו לא מדברים ככה וגם המורות האחרות מדברות עם שגיאות,  אז מה הקטע?" – משפטים שכיחים שאני מרבה לשמוע. אני עומדת מול הכיתה, מנסה להסביר להם שבידם הכוח לשנות, להנחיל את מה שנכון, והם בשלהם.

הטענות והזעזוע נגד שפתם של בני הנוער מתייחסות לשפה בכללותה – דיבור, כתיבה, הבעה בעל פה ועוד. הווטסאפ מעודד את השפה המקוצרת ("קללל, "אשששש", "חחחחחחח"), או השיבוש המדהים "מאממתתתת!" (מהממת), "אני יגיד לך משהו" (אגיד), "כאילו כזה סבבה בתכלס אחותי".

אבל יש גם כמה נקודות אור, בכל זאת. תלמיד בכיתה שלי יידע שעליו לבקש רשות "למלא מים" ולא "למלות מים". גם יצא לי ללמד לא מעט תלמידים שהפתיעו אותי ביכולות כתיבה שהותירו אותי פעורת פה – התנסחויות שלא היו מביישות הרבה מאנשי הציבור שלנו. כך שאני סבורה שהכל מתחיל מהבית. החינוך בבית הספר הוא המשך נלווה לחינוך הביתי. הם שזורים זה בזה כחוט השני, האחד לא יכול בלעדי השני.

אני משתדלת לפתוח כל שיעור עם מילים חדשות בעברית וכמה מפתיע, יום למחרת, הם מספרים ש"אף אחד לא הבין מה אני רוצה כשדיברתי בעברית הנכונה 'שלך', המורה".

אז מה אנחנו מצפים מבני הנוער, שידברו נכון? כנראה. אבל השאלה האם אנחנו, המבוגרים, או אנשי החינוך בפרט, יכולים לצפות מבני הנוער לדבר בשפה הצחה ולשמר אותה אם הם מוקפים בעצמם בדמויות משמעותיות אחרות שלא בהכרח מקפידות על השימוש הנכון בשפה. המורים ללשון יכולים להמשיך "לירוק דם" בנסיונות להעביר לתלמידים את החשיבות בדיבור וכתיבה תקנית, אבל השינוי צריך להיות הרבה יותר עמוק ורחב ולהתחיל קודם כל באנשים ובעיסוקים שמקיפים אותם; וזה כולל מוזיקה, סדרות, משפחה, טלוויזיה (למגישי תכניות הטלוויזיה יש הרבה מה ללמוד על עברית תקנית) וכן, אגב, זה כולל גם מורים.

הכותבת היא מורה ללשון בגימנסיית קציר בחולון


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחולון? 

הורידו את אפליקציית "השקמה חולון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "השקמה חולון" באייפון


, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר