בשנת 1950, חודש אוגוסט, סמוך לחגי תשרי, עלה אבי, אברהם שמיר, לארץ ישראל, הלוא היא "ארץ זבת חלב ודבש". אבי מספר כי לא היה להם מושג מה מצפה להם ושאף אחד לא עשה להם הכנה, וזאת הוא אומר תוך התרגשות גדולה, כאילו באמת חזר לתקופה הזו שנחרטה בזכרונו עד היום.
משפחתו של אבי הגיעה ישירות משדה התעופה ל"שער העלייה", מחנה גדול ליד חיפה שבו קלטו את כל העולים החדשים. ההלם היה גדול. שלחו את המשפחות לאוהלים עם מיטות ברזל ומזרני קש. גובה העשב הגיע עד מעל למיטות וארוחת הערב הראשונה היתה פרוסות לחם עם ריבה וכוס תה. ככה הם העבירו כחודש וחצי עד לשיבוץ במעברת הקבע. את חגי תשרי הם חגגו לראשונה במעברת שער העלייה, וזאת שלא לפי המקובל: לא היו סוכות, בית הכנסת היה מאולתר והכל נעשה באוהלים.
גלי שמיר ואביה. "געגועים לפשטות"
אחרי החגים העבירו את המשפחה למעברת בית ליד שהיתה אחת מהמעברות הראשיות. במעברה זמנית זו היו משפחות מעדות שונות, כל משפחה קיבלה אוהל, האוכל חולק לפי מספר הנפשות במשפחה. התקשורת בין אנשי המעברה היתה קשה מאוד שכן במקום דיברו שפות שונות, לא תמיד ניתן היה לגשר בין הפערים המנטליים, אבל הסתדרו איכשהו ודיברו קצת יידיש, קצת אנגלית, קצת צרפתית, קצת ערבית.
מבית ליד משפחת אבי הועברה לזרעין, בין עפולה לבית שאן. זו היתה מעברת הקבע שלהם. תושבי המעברה עבדו בעבודות שונות בקיבוצים באזור: בית אלפא, עין חרוד, תל יוסף ועוד. עבודות דוגמת קטיף, עבודות משק, נגרות, שירותים שונים בקיבוצים ועוד.
אבי סיים כיתה י' בעיראק ולא המשיך את לימודיו בארץ, לצערו. הנסיבות לא אפשרו לימודים במעברה. לא היה שום מוסד חינוכי. העבודה תפסה מקום מאוד מרכזי על מנת לעזור להורים ולמשפחה ביומיום. אבי מספר בהתרגשות רבה: "החיים במעברה היו מאוד לא פשוטים: לא היה חשמל, חום וקור היו לפי העונות, החיים היו בצריפים מפח, האוכל היה מוקצב לפי נפש (הכל חוץ מלחם), אדמה בוצית גבוהה בחורף, בישול בפתיליה. בקיצור, תקופת צנע.
"אני זוכר שבערבים בקיץ היתה באה פעמיים בשבוע מדריכה מהקיבוץ, אוספת את כל הנערים והנערות ומעבירה לנו שירה בציבור. השיר הראשון היה 'הנה מה טוב ומה נעים'. היינו יושבים על הקרקע, באוויר ההררי הצח, ושרים לתוך הלילה. זה היה המפגש הראשון שלנו עם התרבות הארצישראלית הציונית היפה שהיא שלנו!".
אחרי מספר חודשים במעברת זרעין, היה קרע וסכסוך בין התושבים על רקע עדתי (כורדים-עיראקים נגד כורדים-פרסים) והסוכנות היהודית החליטה להפריד בין הניצים והשאירה את הכורדים ממוצא פרסי במעברה והעבירה את הכורדים ממוצא עיראקי לרחובות. "אנחנו, כשתי משפחות עיראקיות אותנטיות, ביקשנו העברה לרחובות וכך היה", מספר אבי
אני שואלת את אבא שלי אם היה חוזר לימים ההם, והוא עונה בשיא הכנות: "נכון שהחיים במעברה לא היו קלים בכלל אך יחד עם זאת היתה זו תקופה מקסימה של תמימות ופשטות, מה שחסר לנו כיום. אני מלא בגאווה במשפחה שלי שהתגברה על כל המכשולים בדרך ורכשה השכלה והגיעה לאן שהגיעה בזכות עצמה ובזכות עבודה קשה".
