הם ניצבו בחבורה בצד, תחת צילו של האורן העבות. בשיער זרקה שיבה, משקפי השמש הכהים היו ונותרו והדומיה – כבדה. אנשי הסוד והסתר הגיעו השבוע שוב לחלקה הצבאית בהר הרצל, כמו בכל שנה ב-16 השנים האחרונות מאז נורה למוות חברם מפעיל הסוכנים המצטיין סא"ל יהודה אדרי ז"ל, שנרצח מיריות סוכן ערבי בוגד.
הם נפגשו ליד האבן הדוממת. טפחו זה לזה על הכתף, התעניינו איש בשלומו של רעהו – כמעט כמו כל חבורה מכל מקום עבודה משותף אחר. ובכל זאת, הם שונים. אותם שתקנים שמסתתרים תמיד מאחורי עדשות המשקפיים הכהים, הם אנשים רבי זכויות בשמירה על ביטחון המדינה. אנשים שלאורך שנים רבות נתנו את לילותיהם וימיהם במשימת איסוף מודיעין סיכולי מסוכנים, מידע שמנע ככל האפשר פיגועים ופעולות טרור.
בני המשפחה עמדו אדומי עיניים מסביב לאבן שמלווה בצמחייה עבותה. החזן הצבאי צימרר בתפילה כואבת. אנשי הסוד והסתר הביטו ממרחק, ושתקו. הם, שכל חייהם "בילו" במבצעים עלומים ומסוכנים למען ביטחון המדינה, ששהו ביעדים מסוכנים עד כדי צמרמורת, דממו בשתיקתם המוכרת. במוחם חלפה לבטח המחשבה שהם היו יכולים להיות טמונים כאן, במקום חברם שנפל על משמרתו.
הבן איתן, נשא דברים מרגשים לזכר אביו הגיבור. אביו, סא"ל יהודה אדרי ("יודה"), מפעיל הסוכנים המצטיין ששמר מכל משמר על תושבי שכונת גילה הסמוכה, בזכות המידע המודיעיני שהביא מסוכניו הערבים בימי האינתיפאד'ה השנייה.
רגע אחרי, הם הגיעו עם כולם לסוכה הסמוכה. בני המשפחה פרסו מכל טוב על השולחן העמוס. אנשי הסוד והסתר עמדו בחוץ, שותקים. "מצווה, תטעמו משהו, תגידו רק ברכה", ביקשה הרעיה אנט. הם חיבקו ועודדו אותה. "תהיי חזקה", ביקשו ונעלמו לחייהם, כואבים ושותקים.
ואני יודע עד כמה גדולים שתיקתם וכאבם. הייתי עשרות שנים ואהיה עד סוף ימי אחד מהם.
