שירן הייתה בשנות ה-40 המוקדמות לחייה, שיערה ארוך שחור, עיניי שקד חומות וחיוך ממיס. "אתה מזמין לאספרסו, או שזה רק בסיפורים?", שאלה. חייכתי, פרטנרית לאספרסו זו כבר התחלה טובה לתיק.
היא סיפרה את סיפור חייה מאז נישאה ליוסי, עובד היי-טק. היו להם שני ילדים, הגדול בן 16, הקטנה בת 10, והם היו "אחלה זוג" לדבריה – עד לפני כשלושה חודשים. "פתאום החלתי לשים לב שהוא צמוד לטלפון שלו, נכנס איתו לשירותים, למקלחת וגם לא נותן לילדים לשחק בטלפון. הערתי לו והוא ענה 'פוחד שישברו', אחר כך שמתי לב שהוא ממש אובססיבי למכשיר. יום אחד כשנרדם, הצצתי לו בטלפון. ראיתי שכל ההודעות שסימסתי לו באותו יום נמחקו. התחלתי להבין שהוא מוחק הכל, וכנראה יש לו מה להסתיר. תוסיף לזה שבזמן האחרון הוא החל לזלזל בי מאוד, לדבר בשפה לא יפה, פתאום אני כלום ושום דבר, אפס מאופס עבורו". היא החלה לדמוע, "אני חושדת שיש לו מישהי", אמרה, "אני בטוח שיש לו מישהי", עניתי. סיכמנו שנתחיל מעקב למחרת. היא שילמה, לחצה את ידי בחמימות ונפרדנו, לא לפני שביקשתי ממנה לחייך. וכשחייכה, ידעתי שיהיה לי אחלה יום.
למחרת בבוקר התמקמנו בסמוך לביתם, שכונה חדשה בעיר שלי, מגדלי מגורים גבוהים והמון מכוניות חדשות בחניון. הוא יצא מהבית בדיוק בשעה שאמרה לי אלא שבמקום לנסוע לכיוון עבודתו, נסע לקופת חולים במרכז השכונה. כעבור 45 דקות יצא והמשיך לעבודתו, קריית עתידים בתל אביב. תמיד מקום מעניין, אתה יכול לראות שם את העשירים והיפים של ההייטק, לבושים יפה ומחייכים, מעמד הביניים הקלאסי. "סגרנו" את היציאה מהבניין. ב-13:30 הוא יצא להפסקת צהריים עם שני גברים ושלוש נשים. החבורה נכנסה למסעדה והשקפתי עליהם מבחוץ. כשסיימו לאכול, חזרו לעבודתם. בשעות הערב המוקדמות חזר לביתו, ללא עצירות בדרך. "לא ידעתי על קופת החולים", אמרה לי כשדיווחתי לה. "אז לא אשאל אותו מה יש לו". סיכמנו על יום מעקב נוסף, למחרת.
ביררתי טלפונית את שעות קבלת הקהל של ד"ר כהן. כשהתחוור לי כי היא מקבלת קהל גם בשעות הערב, השארתי את קובי שילווה אותו לביתו וחתכתי לקופת החולים. רציתי לראות את ד"ר כהן הזו
בבוקר שוב המתנתי סמוך לביתו. הוא יצא מהבית באותה שעה, גבר נאה, גבוה, מבנה גוף רזה, שיערו בלונדיני קצוץ ועיניו תכולות. הוא נכנס לרכבו והחל בנסיעה. כשהחנה בחנייה של קופת החולים, הבנתי שאני חייב ללוות אותו. נתתי הוראה בקשר לקובי, שייכנס איתו. כעבור 10 דקות עדכן אותי קובי שיוסי ממתין בכניסה לחדרה של ד"ר כהן, רופאת משפחה. התחלתי לחשוד. כשיצא משם כעבור חצי שעה מחויך נכנס לרכבו, והבטן שלי אמרה ש"היכול להיות" הוא כנראה "בינגו". יש לו כנראה משהו עם הרופאה. היה מוקדם לברר פרטים עליה, והמשכתי אחריו לעבודתו. שוב המתנה, שוב היציאה לארוחה ושוב חזרה הביתה.
הפעם, תוך כדי החזרה הביתה, ביררתי טלפונית את שעות קבלת הקהל של ד"ר כהן. כשהתחוור לי כי היא מקבלת קהל גם בשעות הערב, השארתי את קובי שילווה אותו לביתו וחתכתי לקופת החולים. רציתי לראות את ד"ר כהן הזו. דפקתי על דלתה, פתחתי ואמרתי, "סליח, איפה ד"ר זאב כהן יושב?", היא ענתה לי שהיא לא יודעת, אבל הספקתי לראות שמדובר ברופאה צעירה ומצודדת במיוחד. הבנתי שאני בכיוון ועכשיו – סבלנות. אני נוהג להסביר ללקוחותיי שבכל רומן שמתנהל בתוך חדר יש כלל, תמיד יהיה מגע גם מחוץ לחדר, צריך רק סבלנות.
"אם יספר שהגיע יום אחרי יום וייתן הסבר רציונאלי, נניח. אם ישקר זה יאמר 'דרשני'", אמרתי והיא הסכימה איתי. בערב סימסה לי: "בינגו"
חייגתי לשירן, הסברתי לה את השתלשלות העניינים, סיפרתי לה על הביקור שלי בקופת החולים והיא – הייתה המומה שהוא שוב ביקר בקופה. הצעתי שתאמר לו שחברה שלה ראתה אותו בבוקר בתור לרופאה, לבחון את תגובתו. "אם יספר שהגיע יום אחרי יום וייתן הסבר רציונאלי, נניח. אם ישקר זה יאמר 'דרשני'", אמרתי והיא הסכימה איתי. בערב סימסה לי "בינגו", הוא סיפר שהיום הלך להביא מרשם למשהו, "שיקר במצח נחושה ונהייה אדום", רשמה לי.
ביקשתי ממנה לעצור המעקבים ולהודיע לי כשיגיד לה על איחור בעבודה או משהו חריג, ואם זה יקרה ביום חמישי – זה בכלל יהיה טוב. היא הסכימה איתי. הטלפון ממנה בא אחרי יומיים. היא חייגה אליי בבוקר, "הוא טוען שבערב יאחר כי יש לו ערב מחלקה, אתה רוצה לעקוב אחריו?", שאלה, "בהחלט", עניתי, "בהחלט רוצה". הכנתי את קובי, העוקב שלי, לערב מעניין. בערב המתנתי לו בסמוך למקום העבודה, כמה דקות לקח לי לאתר את הרכב בחניון הרכבים הגדול. כשיצא מהבניין זיהיתי אותו, והתחלנו בנסיעה. יוסי נסע כמי שממהר, אצלי הייתה תחושה שהולך להיות לו ערב נחמד – וגם לי.
