נהוג לציין את תשעה באב כחורבן בית המקדש, שנחרב בשל שנאה. בית המקדש שלי הוא הלב שלי. שנאה היא אמנם רגש לגיטימי, אפשר לשנוא אדם מסוים בגלל התנהגותו הפוגעת באחרים. אפשר לשנוא מישהו כי הוא פגע בך. זה בסדר ורצוי פשוט להתרחק ממי שפוגע בך, אבל ברגע שהשנאה הופכת למעשים, התוצאה היא חורבן. לדוגמה, אדם עושה מעשה שלא יעשה ומפנצ'ר לחברו את גלגלי הרכב. חברו אינו יודע שהגלגלים נוקרו, הוא נכנס למכונית ונוסע וכתוצאה מכך נגרמת לו תאונה. הרס, חורבן.
בית המקדש חרב בגלל שנאה – שנאת חינם או לא, הוא חרב בשל המעשים שלא היו צריכים להיעשות. זה בעיני מה שצריך להוביל את תשעה באב: חשבון נפש של הנשמה, כיצד להתגבר על רגשות השנאה ולעצור אותם לפני שהם הופכים למעשים. יש לכך הרבה דוגמאות בהיסטוריה. הדוגמה הקשה ביותר היא, כמובן, השואה. היתה שנאה שהפכה למעשים ומהם הגיע חורבן גדול.
השנאה עלולה לגרום למצבים קשים וצריך להיזהר ממנה. דוגמה אקטואלית יותר היא פרשת אלאור אזריה, שלצערי השנאה בין העמים הביאה אותו למעשים בלתי אחראיים. החייל שלא פעל לפי חוקי צה"ל גרם בסופו של דבר לחורבן לו ולמשפחתו. אפשר לכעוס, לשנוא, אבל צריך להתרחק ממושא השנאה ולא להגיע לידי מעשים הרסניים. כיוון שאי אפשר להכריח מישהו לאהוב, עדיף "לכבד לרעך" על "לאהוב את רעך"'.
לסיכום, אני משווה את תשעה באב ליום כיפור: לשבת בבית, עם עצמך ולעשות חשבון נפש – מה קורה לי כשאני שונא. איך אני מתמודד עם הרגש הזה. החורבן אינו רק פיזי, הוא נשאר בלב. הלב הוא הוא בית המקדש של הנשמה.
