משרד הפנים בחולון. מפגש עם השטן

"סליחה ששיקרתי": כשהשטן עומד איתך בתור במשרד הפנים

שלי זהר מתנצלת ומתוודה כיצד גנבה מנערה תמימה את המספר שלה רק כדי לקצר את התור

פורסם בתאריך: 29.9.17 11:03

התיקים כבר היו ארוזים, עומדים מסודרים ליד דלת הבית, רשימת הציוד סומנה כולה ב-V וכל שנותר הוא לחכות לחצות הליל, להזמין מונית שתיקח אותנו אל התחנה המרכזית ומשם באוטובוס בנסיעת לילה להדרים לאילת, למסוף טאבה ולסיני היפה, לחופשת הקיץ המשפחתית המסורתית שלנו.

מה שכחתי? המחשבה ניקרה בראשי. הצצה נוספת אל הרשימה הבליטה במקום הראשון את הדרכונים. עלעלתי בפנקסים, נעצרת על הפוטו רצח הבלתי מחמיא. בתי הקטנה הסתכלה אלי מהתמונה במבט תינוקי, קצוות שיער האפרוח שלה הזכירו לי את התקופה שבה לא ידענו כינים מהן, והאסימון נפל: בפעם הקודמת שעברנו בגבול ביקשו מאיתנו לעדכן את התצלום כי לא ניתן כבר לזהות את הילדה. השעון הראה 11:30, משרד הפנים  נסגר בדיוק בעוד חצי שעה, את האוטו לקח האיש וצריך גם להספיק להצטלם בדרך. דרבנתי את הקטנה לנעול סנדלים, להחליף את הפיג'מה בחולצה, ויאללה לטוס החוצה.

הגענו חסרות נשימה אל אולם דחוס וצפוף. הפרוטקציה הקבועה שלי במשרד הפנים עשתה לי סימנים של "המנהלת שלי פה" ולכן נאלצתי לתלוש מספר לתור כאחד האדם ולבחור כיסא לשעתיים הקרובות. האורות הבהבו 530 ובידי המזיעה החזקתי במספר 750.  220 איש! חישבתי בייאוש, מתלבטת אולי לוותר על המשימה ולקחת את הצ'אנס שבטאבה לא יחשדו בילדתי שהיא טרוריסטית בפוטנציה.

אבל או אז קרה הנס: בתי, המכונה טושטוש, שלפה מתחת לרגליה הרזות פיסת נייר מצ'וקמקת, יישרה אותה באצבעותיה הקטנות והודיעה לי: "אמא, תראי מה מצאתי!" שלפתי את הפתקית מידיה ומיד הכתרתי אותה כמלכה. "טושטוש, את לא יודעת מה מצאת! יש לך את מספר 555!!! עכשיו לא נצטרך לבלות כאן את כל היום…", אמרתי לה תוך שאני מרעיפה עליה נשיקות. "די, אמא, די כבר… אבל אולי זה הלך לאיבוד למישהו?" שאלה אותי. "מישהו כנראה התייאש מהתור והלך הביתה, משאיר את האוצר על הכיסא שלך", היתה המסקנה שלי.

כיוון שהייאוש נעשה מרגע זה הרבה יותר נוח והרגשתי שאני חייבת לצ'פר את הקטנה על המציאה החשובה, ניגשתי למכונת המשקאות ושליתי מתוכה פחית קולה צוננת, טעם החיים האהוב עליה. כשהתיישבתי חזרה בכיסא הכחול, ראיתי נערה בהירת שיער מביטה לעברנו במבט מחפש. היא התקרבה לעברי ושאלה במבטא רוסי ובקול עדין עדין, "אולי מצאת כאן מספר לתור…".

עכשיו שתבינו, אני מוכנה ללכת להיבדק במכונת אמת על העניין הזה. אני לא סובלת שקרנים ושקר הוא טאבו אצלי. לא משקרים. נקודה. עניין של חינוך. אמא תמיד אמרה לי שעדיף לומר את האמת גם אם היא מעמידה אותך במצב לא נעים, ולצאת גדולים, מאשר לשקר ולצאת רמאים וקטנים. שקר הוא בלתי נסלח, יש לו רגליים, הוא מטנף אותך, וגם אם הצלחת פעם אחת, בפעם הבאה שתיקרא זאב זאב, לא יהיה שם מי שיציל אותך. ואגב, צבא ההגנה לישראל היה המקום והמסגרת הראשונה שבה למדתי לשקר, כי שיקרו לי, כל הזמן (ולא ניכנס לזה עכשיו). שם גם יישמתי את אמרתו של משה דיין, שחייל טוב באמת הוא אחד שישב בכלא, ועל השקרים, הנפקדות, הפציפיזם, ועל סרט הקאלט של נעוריי, "שיער" של מילוש פורמן, על כל אלה נענשתי וישבתי עם עוד כמה סוררות ירוקות.

חזרה לאולם משרד הפנים. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל לשאלתה של הנערה הרוסייה, עניתי מיד, בלי לחשוב פעם נוספת – "לא!" חד וחלק. "אבל ישבתי פה קודם והשארתי את המספר על הכיסא שלידך", היא התעקשה. "צ'טערת, לא ראיתי שום מספר", עניתי לה בקור רוח של רוצחת, מפתיעה את עצמי על השקר ההולך ומתעבה מרגע לרגע.

הנערה התרחקה מאיתנו בצעדים קטנים, וטושטוש, שזה הרגע נתתי לה דוגמה "מאלפת" לחיים, הביטה בי בעיניה הגדולות ובמבט מלא פליאה אמרה לי, "אבל אמא, זה המספר שלה זה שמצאתי, למה לא נתת לה אותו?!".

זזתי בכיסא בחוסר נוחות. איך אסביר עכשיו לילדתי שעשיתי מעשה שלא יעשה. האם אגש לנערה המנומסת ואודה בפניה שהמספר שלי אצלה? האם אציע לה את המספר המקורי שלי – צעד שעלול להפליל אותי? האם אוותר על כל הפרוצדורה המייגעת הזאת שהכניסה אותי למצב בלתי אפשרי מבחינתי ואחזור הביתה בלי תמונה חדשה בדרכון? שתקתי. לא היו מילים בפי, אבל השטן העמיד אותי במבחן נוסף, שבו, לצערי, הכיתי חטא על עוון.

כשהנורות הבהבו 555, פסעתי במהירות לעמדת הפקידה. גם הנערה הרוסייה, שלא ויתרה על זכותה, נעמדה שם. התיישבתי בכיסא פזורת נפש. "היא לקחה לי את המספר שלי", הלשינה עלי הנערה. בתגובה הנחתי את הטפסים ואת הפתק עם המספר על שולחנה של הפקידה. "מה קורה פה? מה זה פה, גן ילדים?! מותק, אם אין לך מספר, כדאי שתיקחי לך אחד", הורתה הפקידה לנערה. "אני לא יודעת על מה היא מדברת", היתממתי ושוב לא האמנתי למשמע אוזניי.

בדרך החוצה, כשהדרכון עם התמונה החדשה בידי, ניגשתי לשורת הממתינים והצעתי את מספר 750 שלי לאדם שחייך על הג'סטה מאוזן לאוזן. קיוויתי לא להיתקל בנערה העדינה, אבל ידעתי שלא אשכח אותה ימים ארוכים. סליחה ששיקרתי לך. אני מקווה שאת סולחת לי.

 

 

 

 

 

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה חולון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר