מתוך ויקיפדיה: "אנרגיה ניתן לסווג לכמה מחלקות עיקריות, אנרגיה פוטנציאלית שהיא אנרגיה אצורה במערכת, אנרגיה קינטית הקשורה לתנועת גופים, ואנרגיה של שדות, שהיא אנרגיה הקשורה בקיומם של שדות־כוח". אתם בטח שואלים, מה נפלתי עליכם עם מילים גבוהות. מה, אתה לא יודע שלא סיימנו בית ספר? אתם תוהים (אבל עשינו תארים, לא לשכוח).
כי כרגע, בקבוצה האהובה שלנו יש שני שדות אנרגיה שפועלים על אותו הפרקט בעת ובעונה אחת (ראיתם מה עשיתי פה עם "עונה אחת"?): זרם אנרגיה אחד, שהוא בדיוק מה שאנחנו מצפים ואוהבים מחולונייה שלנו – זה שנלחם, חותר למגע, קופץ לפרקט, קופץ לריבאונד, רושף וגועש; זה שמבין שגם אם ההתקפה תקועה, בהגנה טובה אפשר לצאת מזה בשלום. ומי נמצא שם? טו הולוואי, יונתן מור וכמובן, שלומי הרוש. קורי וולדן נופל בין הכסאות – הגנה יש, חטיפות יש, איפשהו, אבל הוא לא מצליח לספק מזה עוד. בזרם השני, אני לא אדבר על הזרם השני, אבל הזרם השני לא לוקח ריבאונד – לא התקפה ולא הגנה. שלושה משחקים רשמיים כבר מאחורינו ובמאזן 3-0. אילת (קבוצה שאין לה זכות קיום, זו לא סיאטל שעברה לאוקלהומה, תואיל ותחזור לגבעת שמואל ונדבר שוב) מגיעה אלינו ולוקחת עוד ועוד ריבאונד. כי לקחת ריבאונד זה גם כשרון, אבל בעיקר רצון.
אז טראוויק כבר מועמד לשחרור אחרי שני משחקים בלבד, ומשהו פשוט לא מתחבר. אנחנו ביציע עדיין מוקירים תודה על כל עונה שבה אין איומי עזיבה של ספונסרים, בעיות עם העירייה ועוד חולירעות שאנחנו מכירים כל כך טוב, אבל אחרי שההפסד לאילת היה חתום, גם ביציעים של אשד נשמעו שריקות בוז. כי כשחוגגים עלינו בבית בצורה כל כך קלה בריבאונד, גם אנחנו מזהים חוסר חשק או חוסר רצון, וכשממול יודעים שלא יקרה כלום אם יזרקו מרחוק, כי גם ההחטאות יחזרו אליהם, אז זורקים בביטחון וגם קולעים.
מה הלאה? לדן שמיר יש המון עבודה, אני לא רוצה ליפול לקלישאות שייע פייגנבאום וטירוף בחדר ההלבשה, כי זה לא מגיע לאף אחד בצוות המקצועי. אבל כולם צריכים להיות מחויבים יותר, מטורפים יותר, כי אתמול (ראשון) היה משחק בית והדבר האחרון שבא לנו פתאום הוא עוד משחק מחר מול מונקו בצ'מפיונס. בעצם, אולי ננצח את הנסיכות מהריברייה הצרפתית ונעצור את כדור השלג.
